בכל תהליך אימון, בין אם אימון טכני של בעיטה/קליעה, אימון אתלטי או אימון מנטלי יש דגש רב על מעקב אחר הוראות המאמן כמפתח היחידי להצלחה – “לו רק נבצע את ההוראות כפי שנמסרו לנו, נגיע למטרה” מצייץ המתאמן בליבו – אך באותו זמן, משהו בהכרה הכללית שלו יודע שאי אפשר שכולם יגיעו לאותה תוצאה, שכן אחרת איך הוא יתייחד בדרכו למעלה ויהפוך למוצר מועדף על פני התחרות של אותו בציר אותו הוא מבקש לכבוש?
הרי, עבודה קשה היא מעין סטנדרט של המקצוענים העילאיים בכל הגילאים. ואם כבר קיבצנו יחדיו כ-500 מקצוענים בליגה שכולם עובדים קשה ומקיימים מספר רב של יחידות אימון בדגשים שונים – האם נקבל 500 רובוטים זהים, כיאה למפעל ייצור אורוולייני?
מכאן שיש צורך עצום לדבר על ההבדל בין מעקב אחרי הוראות מתוך ערכי “פדנטיות ומצויינות” לבין פיתוח סגנון אישי, הדורש לעתים תכונות של מרדנות מעורבבות עם נאמנות וחזון.
רבות נכתב בספרי שנות ה-2000 על החשיבות שבמצויינות בספורט, ממש כמעין תרופה מלאכותית וקלישאתית לדור שהניחו מלכתחילה שרק מעוניין בהשאלת ההכרה לכימיקלים שונים תוך מנוחה תמידית של העפעפיים. וכי המוח האנושי הבריא איננו יודע שצריך להיות מצויינים בדברים הקטנים ולעבוד קשה כדי לעסוק במקצוע כלשהו? האם ה”יקיצה ב-5 בבוקר” המפורסמת היתה כזאת הפוכה מדעתכם הראשונית על מצויינות, שהייתם צריכים להמתין לספר שינחה אותם לכך? ואם כן, מי יודע איזה עוד דברים בסיסיים אתם מפספסים רק כי אתם מחכים להוראות מאחרים? רק כי אתם מחכים להשראה, רק כי אתם התאהבתם כל כך במצב הפסיבי של ההמתנה והקבלה מהאחר, והתחבאות מאחורי ה”תשלום על שירות” או “תשלום על הספר” או משהו שיעזור לכם להצדיק מדוע אתם רשאים להמשיך לנשום אוויר ולקוות שאיזה גל דעת חדש יסחוף אתכם בדרך למעלה בפודקאסט של שבוע הבא?
“עבודה קשה” אתם ממשיכים להגיד לי, “אהבת המשחק” – סיסמאות נאות שחולקים לוזרים ווינרים כאחד, עד לרמה שאין להבדיל בין “אוהב המשחק” לבין מהמר כפייתי בגיל העמידה שעד שסיים את מילוי הטופס, שפתו נשכה לא פחות מ-4 סיגריות.
ומנגד- האם נשאיר את הסגנון האישי, את הקסם הייחודי שאמור להבדיל אתכם מהשאר לתחתיות הקפה הטורקי ולצורת הכוכבים באותו לילה? שכן הסגנון האישי הוא בשמיים, בצורת עיגול ביחס אינסופי בין היקפו לקוטרו, מוצלל ומשתנה כל העת – בעוד שהמצויינות היא בצורת מרובע עם זויות ברורות על כולם – ומרגישה בנוח כתובה בתוך יומן או מצוטטת ע”י קעקוע מותני.
נשמע ששני הדברים הללו אינם יכולים להתקיים באותו בית, ושכל ספורטאי צריך לבחור האם הוא עשוי מכוכבים או עשוי מאדמה – אבל כמה נח לכל צד לבטל את השני בחולשתו – שהרי אם היינו אומרים למתאמן ש”אי אפשר לשפר אותו מפני שהוא לא נולד להיות מהיר” היו מאשימים אותנו בכפירה, אך כשזה נוגע להתפתחות הכוללת של הספורטאי, פתאום אנו נדרשים ע”י קונצנזוס לבחור צד בהליך הפיתוח הכולל? ובשם מה, הנוחות של להדריך 100 ספורטאים באותה צורה בדיוק, כאילו שמדובר בדוכן בורקסים שפתוח רק בשישי בצהריים?
אם כך נשאלת השאלה מדוע מצויינות לבד לא מספיקה ולעתים מביאה שחקנים הישר לספסלי הליגות הנמוכות בתהיה ומרירות גמורה איך אפשר שילד “מצויין” כזה שלא פספס אימון קבוצה אף פעם יהיה איפה שהוא נמצא.
אדמה – אהבת המבנה, המצויינות, המפה הברורה
ספורטאים אשר ניחנים בתכונות האדמה בדרכם למעלה יאהבו מבניות באימון. הם יחפשו הוראות ברורות כיצד לבצע דברים, וישקיעו זמן רב בהעתקה מדוייקת שלהם אחד לאחד במדרף למצויינות טכנית או נפשית.
לעתים תהיה להם תכנית ברורה תלת שנתית כיצד להגיע ליכולת מסויימת, או כיצד להגיע להיות האנשים שהם חולמים להיות. הם יקנו יומן ויכתבו כל פעולה שלהם בו כל ערב.
הם ישכרו מאמנים שיגידו להם בדיוק טכני רב איך מבצעים דברים, וימנעו מכל “הסחת דעת” שלא קשורה ישירות באותו מיקרו-תרגול.
הם יקנו ספרים ויאזינו לפודקאסטים שמספקים להם נקודות פעולה ברורות, שאפשר להעתיק אחד לאחד וליישם מיידית – בין אם זה יקיצה ב-5 בבוקר, או התקנת אימון נשימות מיוחד כל ערב לפני השינה.
הם יאכלו דרך תפריט תזונה שידוע מראש, וכל שינוי בו יחשב “יציאה מהדרך” ויוביל לדכאון עקב האידיאל הכללי ש”מי שעוקב אחרי המפה בצורה עיקשת מנצח”
הם מעריצים שחקנים שידועים בעבודתם המאורגנת, שמדברים רבות על איך הם אכלו, ואיזה תרגילים הם עשו לשם ההצלחה או איך שהם קמו מוקדם בבוקר כדי לדחוף עוד יחידות אימון.
כדי למצוא את האוצר, הם ישתמשו במפה שפורסמה על גב קופסאת הדגנים.
בכלליות, הם כאלה שיחפשו בצ’אט GPT כיצד להיות טובים יותר בספורט X, ידפיסו את התשובה שניתנה להם, יקפלו את זה לארנק ויחיו על פי זה.
כוכבים – אהבת הסגנון, הייחוד, המפה הסודית
ספורטאי ה”כוכבים” הם אנשים תשוקתיים בעיקר, וזה ניחן בצורת עבודתם בדרך למעלה. הם יחפשו מה מלהיב אותם גם אם הוא טעות מוחלטת לפי הקונצנזוס המקצועי באותה תקופה.
ספורטאי כוכבים לא יכולים לסבול כל מה שכובל אותם מעבר לכיבוש אותה מיני-מטרה כמו להקפיץ 1000 פעמים כדור, או להצליח לבעוט 10 פעמים רצוף למשקוף וכו’. מבחינתם הדרך להצלחה היא ההצלחה עצמה, והם יעדיפו “לרוץ הרבה” בשביל לרוץ מהר יותר במקום לפרק את הריצה לגורמים ולשפר אותם, כפי שלכאורה רצוי בהליך בריא של השתפרות.
הם יאזינו לפודקאסטים של חיי רוח ויוותרו על “מבניות טקסית” בצורה של כמה תה לחלוט לכוס בבוקר ובאיזה שעה ללכת לישון כל ערב.
אין להם יומן, הם מנהלים את יומם המקצועי רק על פי תשוקה ומצב הרוח של אותו היום, ומעריצים שחקנים שההצלחה נחתה עליהם כתוצאה ישירה של תשוקתם למשחק והאתגרים היחודיים שעברו עליהם בצעירותם.
הם לא סומכים על שום מפת אוצר שהם לא מצאו מתחת לאבן בטעות ובכוחות עצמם.
בין הוראות טכניות לפיתוח סגנון אישי – בין ידיעה להשגה
אין ספק שכל אחד ימצא עצמו מתחבר לגישה אחת יותר מהשניה, אבל למען האמת לדרוש לבחור בין “שני חתנים כאלה מוצלחים” זאת לא מטרת הכתיבה.
באיזה צד שלא תהיה, הרוטב הסודי שלך יהיה שלום עם הצד השני. אם אתה בגישת האדמה, עשה שלום עם הילד כדי שתוכל לעבוד בתשוקה, למצוא סגנון ייחודי לך ולהשתמש במוסר העבודה המובנית שלך כדי לקחת דרכים צדדיות יותר, שיובילו למציאת אוצרות שאחרים יפחדו לצאת לחפש.
אם אתה בגישת הכוכבים, עשה שלום בית עם היציב המבוגר שבך, שכן ידוע באגדות שמי שהדביק על עצמו כנפיים כדי לעוף קרוב לשמש, עלול ליפול עקב המסת הדבק. בסופו של דבר, אם אתה בגישת הילד, אך יש לך בעיית משקל – כל התשוקה בעולם לא תעזור אם לא תהיה מבני וברור בצורת האכילה שלך.
אכן, להוראות טכניות משקל רב בהליך האימון. אך אל לנו לנתק אותן מפיתוח הסגנון האישי, מפיתוח הסגנון האופטימלי, שהוא גם תשוקתי וגם מכני במידת האפשר, עם הידיעה שנישואין בין נפש הספורטאי לבין החומר הנלמד היא עדיפה פי כמה על התקנת חומר זר אך מושלם.
הדבר בא לידי ביטוי גם בצורה פיזיולוגית מולדת וגם בצורה פיזיולוגית נקנית – בגלל זה לאנשים יש דפקי לב שונים, לחץ דם שונה, גבהים שונים ותחושת מרחב שונה. בגמר האולימפיאדה לריצת 100 מטרים, כל רץ משתמש בסגנון משלו – בין אם זה מיקום הברך או היד, זמן המגע עם הקרקע וכו’ – וכולם פינליסטים אולימפים עם האמצעים להתקין כל טכניקה שירצו, אך מה לעשות שהטכניקה של יוסאין בולט, כשמתוקנת על רץ אחר, עושה אותו לאיטי יותר? נשאלת שאלת התרנגולת והביצה – מי בא קודם, הטכניקה של בולט שחיכתה להיוולדו של בולט כדי להיות מותקנת עליו, או בולט עצמו שייחד לעצמו טכניקה?
הטכניקה הנכונה היחידה היא זו המביאה פשרה בין סגנונו האישי, עולמו הפנימי של הספורטאי – לבין העולם המובנה, המדעי ומונחה הסטטיסטיקה בסגנון “לקחנו את 100 האנשים המהירים בעולם, וזה המשותף הטכני ביניהם” – אם כדי להתקין סעיף מהאחרון נדרש למחוק תכונה בעולמו הפנימי האינטואיטיבי של הספורטאי – הרי שזה חומר מזיק.
ולשאלה הקשה ביותר, כיצד נדע בכלל לנבכי העולם הפנימי שלנו, ואיזה חומר חיצוני יתאים אליו בכדי שהידיעה תהפוך להשגה? זוהי שאלה שעצם קיומה מבטל את התשובה.
למאמנים נאמר – פיצה בכלליות טעימה, מלפפונים בכלליות טעימים, ופופקורן אורגני משובח גם הוא בסדר גמור. אך השילוב של שלושתם לתוך מתכון אחד הוא לא אפקטיבי בלשון המעטה. שף גדול תמידית נמצא בקונפליקט בין הרצון לחדש בתפריט של המסעדה, לבין עקרונות של מה הולך ומה לא הולך מבחינת טעם. מחד הוא רוצה להמציא את המנות הבאות, שיביאו לו לקוחות שכרגע נמצאים במסעדות אחרות, ומאידך הוא לא רוצה סתם לזרוק מרכיבים יחדיו בשם המקוריות, כי זה עדיין חך-אנוש שטועם מהמאכלים שעתידים לבוא.
למתאמנים נאמר – מה אתה רוצה לעשות עם מה שאתה מנסה ללמוד? מה ההבדל בינך לבין המתאמן שבא אחרייך לאותו מאמן וילמד גם הוא ממנו את הטכניקה? איך קוראים לך? או שמא אתה מעדיף שהמאמן יקרא לך “ספורטאי 1” ולמתאמן השני “ספורטאי 2”.
הרמב”ם באיגרת הפתיחה לאחד מספריו החשובים, כתב שהדרך היחידה למסור ידיעות שעתידות להפוך לסגנון אישי ייחודי (השגת הידיעה) היא דרך מסירת ראשי הפרקים בלבד, בצורת רמז, בין דק עד עבה, אך לא המידע כולו.
הרב קוק המשיך בחידוד וטען שכל מידע שנלמד מאחר הוא סוג של עבודה זרה הכרחית, שכן המידע הנמסר הוא של האחר, ולא פותח דרך סגנונו האישי של התלמיד. עם זאת, זה הכרח המציאות ללמוד מהאחר, ולעתיד לבוא אומר הרב- לא ילמד איש את רעהו.
בספורט, אין דרך אחרת אלא מלמסור את הידיעות במטרה שיום אחד הן יושגו ויתאחו לסגנון אישי ייחודי, מפני שהתנאים הטקטיים של קריירה מקצועית תחרותית לא מאפשרים גישה לאיזורי ה”ידע” במוח – מהסיבה הפשוטה שאיזורים אלה טמונים בעבר, בזכרון – בעוד שהמשחק הוא חי, נושם וקורה באלתור מושלם בהווה.
הקרע התמידי בין לימוד להשראה הוא הכרחי, וליישב אותו היא מטרה לא מציאותית, שכן הידע לעולם לא נגמר. לעתים, חוסר בידע יהיה המכשול להתקדמות, אך הרבה פעמים זהו חוסר בהשראה, או במילים אחרות יישומו של הידע בהתלהבות שדורש טיפול.
שני נגנים יכולים לתפוס את אותה גיטרה ולגעת בלבבות וקהלים שונים, בתנאי שהם מנגנים מתוך ליבם תוך שימוש בהוראות הטכניות מילדותם, ולא להיפך.
“מה שמך?” אם כך, היא שאלה שתשובתה מכילה גם את ידיעותייך וגם את השראתך והשגתך האישית – ומתארת בדיוק את מה שהמאמן רוצה לראות, אותך בלבד, משתמש בכלים שנמסרו לך על ידיו באלגנטיות ובהתלהבות אישית, כדי שיוכל לחייך חצי חיוך מהקהל בהצלחתך בקרב – שכן קנית את המצרכים שהמאמן ביקש, אך בישלת מנה שונה שעתידה להתחרות בשלו – גאוות האימון המושלמת.
