רבות נכתב בשועל על היבטים מקצועיים מתקדמים בעבודתו של מאמן כושר, בין אם פיזיולוגים או מנטליים – אך ללא ספק חלק בלתי נפרד מחיי היום-יום המקצועיים של מאמן כושר נוגעים בהדרכה הפשוטה של תרגילים שאמורים לשרת את הנושא הנלמד שאותו המאמן מבקש להעביר לספורטאי – דהיינו “תרים את הרגל הזאת, תשים את היד כאן והבהן שם”
ההדרכה היא חלק הכרחי, “ברור” ולא מתוחכם בעבודת המאמן, החלק שבו הוא זונח את הפילוסופיה, פסיכולוגיה ופדגוגיה ופשוט מדריך קבוצה מה אמור להעשות באותה עת.
נכתב רבות על טכניקות לימוד מתקדמות במאמר “ענייני הזריזות” במדור, הכוללות טכניקות מטאפוריות ומנטליות ללימוד תנועות מוטוריות חשובות אך עדיין- מאמן הכושר לא עובד בוואקום והוא חלק ממערכת גדולה יותר שבה הוא מיעוט בכח ההשפעתי על הטכניקה הסופית של הספורטאי, בין אם מפאת שעות מפגש ובין אם מפאת חשיבות יחידת הכושר בים הענק של המטרות הנוספות אליהן מצתווה ספורטאי מקצועי.
מכיוון שמבחינת שעות נטו, ספורטאי לעולם ימצא בדגש על הספורט עצמו מאשר על אימוני כושר – יש צורך “להבריח” רעיונות אחדותיים בזמן ההדרכה על כל תרגיל פשוט ככל שיהיה.
אם נצליח להבריח “רעיונות” במקום רק את המכניקה, יש סיכוי גבוה יותר שהיכולת תעבור מביצוע יבש במעבדה (אימון כושר) לבין יכולת טקטית מבצעית בזמן חירום (משחק ואימון).
במאמר זה נדבר ספציפית על ענייני ה”ימין” ו”שמאל” – שתי מילים ששולטות בהסברה כמעט על כל תרגיל, וטומנות חטא גדול בתוכן.
אחדות אתלטית – החיבור שבין הדרכה לאימון
אחדות אתלטית היא כל הכרה המחברת את הפרט (יד, גפה, ראש וכו’) עם הכלל (המכניקה הכללית).
אפשר להמחיש זאת ע”י הסתכלות בשעון קיר שמורכב אמנם ממחוג דקות, מחוג שעות, בטריה וגלגלי שיניים – אך לא גלגלי השיניים המטרה אלא השעון בכללותו בלבד, שתכליתו להציג את השעה.
אם כך, לכל לימוד אתלטי מוכרח להיות פרט וכלל – הפרט הוא עניינו של “הדרכת” הכושר, והכלל הוא עניינו של “אימון הכושר” – כלשונם כן הם, הדרכה (שורש ד.ר.ך) מציינת איזו רגל עולה ואיזו רגל יורדת כפי שהעובדות הפיזיות מצריכות, בעוד האימון (שורש א.מ.ן) מציין מהי תכלית התרגיל באם יבוא לשימוש טקטי מאוחר יותר.
כאמור, בכל אימון כושר טמון חלק ההדרכה וחלק האימון, ואף אחד לא יכול להתקיים מבלי השני מאותה סיבה שהשעון אינו יכול להראות את השעה מבלי שננקוב בשמו של מחוג השעות בתהליך היצור, ונביא אותו להרכבה.
ימין ושמאל
חלק גדול מאד מאימון אתלטי יחייב את השימוש במונחים “שמאל” ו-“ימין” כחלק מתהליך הלימוד.
“רגל ימין אחורה על הספסל” יורה המאמן בהדרכת הלאנג’ הבולגרי – או “ברך שמאל גבוה” בתרגיל הרמת ברכיים עם גומיה.
גם במהלך תנועות טבעיות, ישתמש המאמן במונחי ימין ושמאל כדי לתקן ריצה פשוטה – הערות כמו “רגל שמאל שלך מכה עם העקב יותר מדי” או “ברך ימין שלך קורסת פנימה בסקוואט” במהלך אימון משקולות.
שימוש זה, אם כי הכרחי למהלך אימון תקין ונורמטיבי, הוא מטבעו “אטומיסטי” ולבדו לא תורם לראיה הוליסטית של התרגיל.
הרשו לי לגלוש לענייני ה”אטומיזם” או “הדגשת החלקים על הסך” כפי שהם מתקשרים לנושא שלנו.
קיים הבדל עובדתי אדיר בין פעולה פיזיולוגית פשוטה בפועל לבין מנגנוני “האמת המדעית” ששולטים באותה הפעולה. אגרוף שמאלי הוא בכללותו אגרוף שמאלי מכיוון שזוהי יד שמאל שמכה, אך מי יבוא להגנתם של שרירי הליבה, שרירי הגב, שרירי רגל ימין ומנח יד ימין בכל הפעולה הזו? האם קצה התנועה, שבמקרה הזה הוא אגרוף שמאל, בהכרח אומר שהגוף הפועל המנותק מן המוח, אם יכל לחשוב, היה חושב במונחים של ימין ושמאל?
כמובן, שאם נבחר ללמד אגרוף שמאל בחשיבה אטומיסטית בלבד (כי נוח לנו לבחור את הצד שהמוח והשפה מראים כי הוא שמאל), נפספס את “מחשבת הגוף המנותקת מן המוח”, זאת הפועלת בזמן טקטי ובמצבי חירום – אותה מחשבת הגוף שרואה את כל התנועה, ממקורותיה התומכים ועד לסופה בצד שמאל.
אם כך, נהיה חייבים לתסף את כל השימושים שלנו בימין ובשמאל עם מעט רמזים הוליסטים, כוללים יותר, שפונים לא אל המוח של הספורטאי (שממילא לא יעבוד מהר בזמן משחק) אלא יותר למערכות הפרימטיביות יותר, אלה שמבוססות על הרגשה חושית – דבר שיביא למכונה יעילה יותר כשהוא יהיה מחוץ לאימון הכושר.
התיאוריה הזו, שלפיה סך כל החלקים לא מייצרים את השלמות אלא רק אמצעים שלה- באה לידי ביטוי בהמון היבטים במהלך אימון אתלטי.
מכיוון שאנחנו במאמר זה נעסוק רק בשימוש של המילים “ימין” ו”שמאל” באימוני כושר, נציג מטה דוגמא לכיצד ניתן ליישב את ימין ושמאל למשהו אחדותי יותר.
הסוויץ’ כתחליף לימין שמאל
אם יצאנו מנקודת הנחה שההיבטים התומכים בכל תרגיל בו יש ימין ושמאל הם יותר חשובים מ”איזה רגל עובדת” – יש להעביר את הידיעה הזאת גם לתהליך הלימוד.
כל פיזיותרפיסט מצויין, כשמגיע אליו ספורטאי פצוע בברך שמאל, לא יגביל את הפתרון לברך שמאל אלא לכל המבנה התומך כולל הרגל הלא פצועה.
אם כך, מדוע שנתייחס לאימונים של הספורטאי הבריא בצורה אטומיסטית ופגומה, ומי בכלל מחליט מה זה ימין ומה זה שמאל בהקשר אתלטי? האם שמאל הוא שמאל רק בגלל שהעין רואה את הברך שעולה, ועל כן זהו דגש התרגיל? אם לספורטאי היו עיניים בעורף, למה שלא יבחר דווקא ברגל האחורית כדגש התנועתי?
ללא ספק יש כאן צורך לשנות את שפת ימין ושמאל באחדות אנטומית, לפחות ככל שמדובר בגוף בריא.
הסוויץ’ מסמל את הדבר האמיתי שחשוב בענייני ימין ושמאל, והוא טבע החילוף ביניהם.
בכל פעם באימון שמדובר ברגל אחת שעולה ורגל אחת שנשארת על הרצפה, במקום להורות ש”ברך שמאל צריכה לעלות” נורה ש”החילוף בין הרגליים צריך להיות אלים”. דבר זה יוביל לביצוע מוטורי שבו כל המערכות התומכות דרוכות להתקפה כי אינן נחות מאחורי מינוח “ימין ושמאל” שמאפשר לרגל הלא דומיננטית לנוח בצורה תת הכרתית.
תרגיל מחשבתי: דמיינו שהיו אומרים לכם לבצע מחיאות כף עם שמאל. בהוראה שכזו, יד ימין תהיה מעין קיר סטטי ויד שמאל תהווה את המנוע הדינמי שמכה ביד ימין.
עכשיו דמיינו שאומרים לכם לבצע מחיאות כפיים שבהם הדגש הוא התנועות המנוגדות של שתי הידיים גם בהלוך וגם בשוב, ללא כל מינוח שמאל-ימין.
בשני המקרים נקבל צליל, אך במקרה השני כוחות הנטו הפועלים ללא כל ספק יהיו גבוהים יותר לו היה חיישן פגיעה בכף היד – מאותה סיבה שתאונה חזיתית של שתי מכוניות נוסעות הופכיות היא חמורה יותר מתנועה חזיתית ברכב חונה.
זוהי הצורה להתייחס לכל תנועה אתלטית שצריכה לגשר על ימין ושמאל, דבר שקורה במקרים הבאים:
- רגל אחת שעולה ורגל אחת שיורדת, כמו בכל תנועת ריצה או תרגיל ריצה
- יד אחד שזזה קדימה ויד אחת שזזה אחורה.
- תזוזה לטרלית צידית שבו יש צד מוביל (נאמר כתף ימין) וצד נגרר (כתף שמאל)
בונוס: הרחבת הסוויץ’ לרעיון ה”הופכיות” באתלטיקה
כשם שניתן לתסף את השימוש בשפת ימין/שמאל במהלך האימון ברעיון הסוויץ’ (הממוצע ביניהם) – כך ניתן להסיק שהרבה פעולות אתלטיות מתפרצות פועלות על עקרון ההופכיות הדומה מאד לעקרון הסוויץ’.
עקרון ההופכיות בכלליות אומר שלכל תנועה מתפרצת קיצונית במישור כלשהו חייבת להיות תנועה הופכית המשמשת כקרש תומך לשמירת המבנה הביומכני המתפרץ.
יש לכך גם סיבות פיזיולוגיות וגם סיבות פיזיקליות.
מבחינה פיזיולוגית – תנועות אתלטיות לא פועלות בתוך הלך רוח של “שיא עולם בהרמת משקולות” אלא מתוך מאמץ חזרתי שאמור להמשך עד לסיום המהלך. מסיבה זו, כל חזרה היא מעין הכנה לחזרה הבאה. כל צעד הוא הכנה לצעד הבא בריצה, ועל כן, ככל שיש כוחות מנוגדים פעילים בכל רגע בריצה – המנגנונים הפלאומטריים (העצביים) האחראיים על שחרור האנרגיה משרירים מתוחים דינמית נכנסים להילוך גבוה ומייעלים את כל התהליך.
מבחינה פיזיקלית – יצירת “תאונות חזיתיות” עם הגפיים שלנו, במקום לחשוב על “ימין ואז שמאל” – היא התנהגות שתביא לכוחות עליונים יותר באם הפעולה הנדרשת היא מבוססת מהירות ואתלטיות מתפרצת.
נוכל לסכם את המאמר ברמזים הבאים:
- במקום ימין ושמאל, התרכז בחילוף האלים ביניהם, ברעש דחיפת האוויר שהחילוף עלול לגרום – והתרגל לחשוב בצורה הוליסטית (כוללת) על איברי הגוף שהם אחד במקום עליהם כ”איברים”.
- במקום קדימה ואחורה, התרכז ברעיון ההופכיות וההתארכות, והבן שלכל תנועה במישור יש את המחיר שלה בצד השני.
- הספורט בו אתם עוסקים ככל הנראה מורכב ודורש יכולות טכניות, חברתיות ונפשיות. יהיה זה חכם להתייחס גם לאימון הכושר כיחידה הוליסטית אחת שאפשר להרכיב אותה על גבי הספורט העיקרי בצורה חלקה, במקום להתחיל לחשוב מתי רגל ימין ומתי רגל שמאל והיכן- דהיינו אי-המעבר של יכולות אתלטיות לזמן מגרש. (ראה מאמר מהירות משחק/מהירות אימון)
