הכח הסודי שבמערכת העצבים

כח, מהירות, זריזות, היפרטרופיה… מונחים שלא היו מתקיימים ללא המנהל שלהם, הבסיס שעליו הם נשענים- הלא היא מערכת העצבים.

נראות ובלתי-נראות

בקהילת הכושר, נדיר שמדובר על המרכיב הזה, שתחת תחום שיפוטו נמצאים כל היכולות המדהימות אותן למדנו לאהוב מהטובים בעולם, אבל מסיבה הגיונית – מערכת העצבים היא לא רק בלתי נראית אלא גם לא מובנת במלואה בספרות, וכדי למדוד את המעט שכן אפשר למדוד, צריך ציוד מיוחד. לכן הדבר נעלם מהדגש האקטיבי של קהילת המאמנים.

תופעת “התעלמות מהבלתי-נראות” היא קלאסית בעולם המדע. בפיזיקה למשל, מאד קשה לחקור וללמד מהי באמת כבידה, ואנו יודעים עליה בעיקר בגלל ההשפעות שלה על הסביבה (כבידה היא ה”דבר” שמשאיר אתכם דבוקים לכסא כשאתם קוראים את זה.)

בעולם הרכב, המנוע עצמו בזמן נסיעה גם הוא בלתי-נראה ולא נחשוב פעמיים על אופן פעולתו, אלא רק על הפונקציה שאותה הוא משרת, שהיא הסעתנו מנקודה א’ לנקודה ב’ ללא תקלה.

הדבר הוא רחוק מבורות, אלא פשוט מאד טבע האדם- שכן אם היינו מתעמקים בדברים שפשוט אמורים “להיות שם בשבילנו ולעבוד” – החיים היו מאד מורכבים ומסובכים.

עם זאת, במאמר זה ננסה דרך ניסויים ומחקרים שנעשו בעולם, לשפוך קצת אור על הפוטנציאל האדיר של ההסתכלות העצבית על ביצועים אתלטיים.

מהי מערכת העצבים?

מערכת העצבים, בקצרה, היא כמו רשת-אינטרנט קווית ביתית בתוך הגוף. המח ועמוד השדרה הם המודם והנתב בהתאמה, והם מחלקים אינטרנט בתיאום מושלם דרך חוטים למחשבים,טלוויזיות וטלפונים סלולרים הפזורים ברחבי הבית (שהם איברי הגוף, שרירים וכו’)

נקרא ל-“מודם” מערכת העצבים המרכזית, ולחוטי האינטרנט שיוצאים מהם מערכת העצבים ההיקפית – אלה שתי המערכות האחראיות על כל פעולה של הפקת עוצמה, קואורדינציה, הפעלת סיבי שריר, התנהגות, למידה,כשרון גנטי, הבנת תנועה ועוד. כל מה שמרכיב ספורטאי משובח, מתחיל במערכות הנסתרות האלה.

אם נבחן ונסתקרן בספרות המקצועית, בתחומי המעבדות של המחקות למדעי הספורט, ניתן לראות עשרות מחקרים מרחבי העולם של חוקרים ששאלו בדיוק את השאלה הזו – מהו הקשר בין נוירולוגיה (עצבים) לבין ביצועים אתלטיים? כיצד אפשר לנצל את סודות מערכת העצבים לשיפור הביצועים? מהו הקשר בין אימון פסיכולוגי לחלוטין לבין שיפור מדיד בטכניקה?

דמיון אל מול אימון

הקבוצה של החוקר רנגתן (Rangathan) מהמחלקה להנדסה רפואית באוניברסיטת קליבלנד, שאלה את השאלה הישירה והפשוטה: “האם דמיון מנטלי יכול לשפר כח?”

החוקרים סידרו שתי קבוצות “דמיון” של 8 נבדקים בכל קבוצה. הנבדקים בקבוצה הראשונה קיבלו את ההוראה לדמיין כיווצי הרחקה של הזרת, בעוד שהנבדקים בקבוצה השניה קיבלו הוראה לדמיין כיווצים של הדו-ראשי (בייספס)

שישה נבדקים נוספים קיבלו הוראה לאמן את הרחקות הזרת בצורה פיזית ממשית, בעוד ששמונה אנשים נוספים היוו את קבוצת הקונטרול (לא עשו לא את זה ולא את זה).

הנבדקים בשתי הקבוצות, הדמיון והאימון, התאמנו במשך 12 שבועות, כ-15 דקות ליום וחמש פעמים בשבוע.

בסוף המחקר, הקבוצה שדמיינה הרחקות זרת בלבד שיפרה את כוחה הפיזי המדיד ב-35% מכולם בהתחלה, בעוד שכוחם של מדמייני כפיפות המרפק עלה ב13.5%.

הקבוצה של האימונים הפיזיים הממשיים, שיפרה את כוחה ב53% כמובן.

המחקר מצטט:

אלה הם נתונים מדהימים ביופיים! אכן, שמונה נבדקים זה רחוק מאופטימלי כדי להוות מחקר “מבוסס” – ועדיין היו צריכים לבדוק את זה על שרירים גדולים יותר (אם כי הדבר היה הופך את הדמיון למורכב יותר וכך פוגע במחקר), אבל עם זאת הנתונים מרשימים מאד, ופותחים דלת להמשך החקר של ההשפעה של פסיכולוגיה ודמיון על ביצועים בשטח.

שורשי הכח

במחקר קלאסי נוסף משנת 1992, החוקרים המפורסמים Yue G ו-Cole KJ בחנו את המכניזם העצבי שאחראי על הגברת תפוקת הכח בסיבי השריר, עוד לפני ההיפרטרופיה ומרכיבים מבניים אחרים.

הם בחנו כיווצים איזומטריים (סטטיים) של שרירים קטנים ביד, כמו במחקר הקודם, כדי שיהיה קל למדוד את הנתונים ביתר דיוק.

בשתי הקבוצות שבמחקר, קבוצת הדמיון וקבוצת האימון, התאמנו במשך חודש, 5 פעמים בשבוע.

התוצאות מראות שוב ש-“תפוקת הכח ממוצעת של האצבע החמישית הוגברה ב22% לקבוצה המדמיינת, וב-30% לקבוצת הכיווץ”

זוהי שוב תוצאה פנומנלית, שמראה בבירור שלתפוקת עוצמה וכח יש שורשים עמוקים בנוירולוגיה, עם משמעויות מרחיקות לכת על מאמני העתיד.

22% שיפור כאמור הולך הרבה מעבר לשגיאה סטטיסטית של מחקר, ומוכיח שיש כאן עניין ממשי שמשרת את התזה המרכזית של המאמר.

חשמל זורם בכפות ידייך

הקבוצה של חוקר הפסיכו-פיזיולוגיה A. Guillot מ2007 אהבה מאד את הנתונים לעיל, אך חפצה בלקחת את הדברים צעד אחד נוסף קדימה. הם רצו לבדוק האם הדמיון המנטלי של הכיווצים באמת מגרה את היכולת החשמלית המוטורית בבדיקת EMG.

הם לקחו 30 מתנדבים וביקשו מהם לדמיין הרמת משקולת-יד במספר כיווצים שונים (חיובי, שלילי, סטטי) תוך מדידת פעילות חשמלית ב-EMG.

התוצאה הראשונה היא שאכן, הפעילות החשמלית עלתה משמעותית, ללא כל תנועה פיזית במפרק, בהשוואה למצב מנוחה ללא דמיון.

כמו כן, הכיווצים המדומיינים גררו שינויים חשמליים שהגיבו אפילו לסוג הדמיון הספציפי – עם הכיווץ השלילי (האקצנטרי) שגרר הכי פחות תגובה חשמלית ב-EMG.

המחקר הזה לא רק מראה פעולה חשמלית, אלא גם סלקטיביות וספציפיות של דמיון, שזה דבר מדהים שעלול להוות רמז חשוב בתהליך האימון.

מחשבות מסקרנות

קיימים עוד עשרות מחקרים שמראים את הקשר הישיר הזה בין דמיון מנטלי לביצועים בעולם האמיתי, לכן לא נבקר יותר מדי את איכויות המחקרים הספציפיים, אלא פשוט נחשוב על ההשלכות המדהימות של המשותף לכל המחקרים הללו על תהליך האימון שלנו.

יש המון תיעוד בעולם, של אנשים רגילים שהצליחו לרגע קצר אחד להגיע לתפוקת כח על-אנושית – תפוקה שספורטאים מקצוענים לא יראו בכל הקריירה שלהם.

לדוגמא, במקרה חירום(הצלת חיים של קרוב או חיי עצמך), שדורש רמות בלתי רגילות של כח, כימיקלים מאותתים עלולים להגביר דחף חשמלי ליחידות המוטוריות לרמות מסוכנות מאד, תוך הפקת כוח שובר-עצמות של מעל 200% מהנורמה.

מוזיקה, למשל, הוכחה כמגבר יעיל מאד של היכולת נוירו-פסיכולוגית ועקב כך משפרת ביצועים (Simpson & Karageorghis 2006).

כעס, שמחה, וכל מיני משתנים חיצוניים לתהליך האימון, שכביכול לא אמורים להשפיע בכלל על התוצאות, מתבררים כגורמים בעלי ערך רב בהשפעה על אפקטיביות תכנית אימון.

הדבר גורם לנו לחשוב, כמאמנים וספורטאים, האם צריך לתת את הדין סוף סוף על כל המשתנים הבלתי-נראיים האלו, כדי למקסם את התוצאות מתהליך האימון? האם זהו הרוטב הסודי של השחקנים הטובים בעולם? האם רק “לתרגל פיזית” זה בזבוז זמן?

מן הסתם, אותם מצבי חירום שדיברנו עליהם, הם מצבי חירום מסיבה טובה. אותן אמהות שהרימו חצי אוטו כדי להציל את כלב המחמד שלהן נשאו בהשלכות של קריעות גידים ושרירים, אך בשביל הגוף, בשביל הפסיכו-פיזיולוגיה המורכבת של בן אנוש, זה היה שווה את זה. הנקודה היא שאם הגברות הכח האלה באות בגלל “הסביבה” אז כיצד עלינו לנהוג כדי “לזמן” את זה בצורה רצונית בקריירת ספורט? כיצד נזמן את הכוחות המוחבאים האלה מבלי לקרוע גיד?

רלוונטיות לעולם האמיתי

רק כשאנחנו עדים לתצוגות הכח המדהימות ביותר של האנושות, אנחנו מתחילים להבין כמה קצת ידוע לנו על תהליך האימון האופטימלי.

ברחבי העולם, אנשים יחסית “קטנים” מכופפים מברגות פלדה, עוצרים אופנוע נוסע עם חבל קשור, ומגיבים לגירוי הרבה יותר מהר ממה שעד לא מזמן נחשב כבלתי אפשרי לבן אנוש.

כל האנשים האלה, שקלילותם ויכולתם העצבית מתקדמת בהרבה מזאת של ספורטאי מקצועי ממוצע, חולקים דבר אחד: אתיקת עבודה כוללנית, רב-תחומית, שלא נראית כמעט אף פעם במחוזות ספורט הכדור בעולם.

זוהי הבנתי שתוצאות-על לעולם לא יוכלו לבוא רק מביצוע תרגילים בצורה דתית, עם התקווה להגיע לרמות בינלאומיות, אלא אם המתאמן ישלב מרכיבים נוירו-פסיכולוגיים הישר לתוך הליבה של האימונים.

זכרו, זה קצת מורכב ממה שזה נשמע. אני באמת מעוניין כיצד יותר אנשים יכולים להגיע לביצועים המצויינים לעיל. הספרות אכן שם, ונראה שיש אכן תהליך פסיכולוגי מאד מסויים במח האדם, שמוביל לשיפורים יוצאי דופן מבחינה נוירולוגית, ואז כמובן על כר הדשא.

מהן הגבולות של הידיעות הללו? בדיוק כשם שמוזיקה מגבירה חד משמעית את תפוקת הכח של מה שבא אחריה, האם אפשר להשתמש בזכרון מסויים או באמונה תפלה הקשורים בעקיפין לאותה התנועה ובכך לשפר את הביצועים?

האם אפשר להכנס למצב שכזה, אבל בצורה ארוכת טווח ולא רק רגעית? מצב שכזה, ככל הנראה, יהיה מתואר כצלול ומדיטטיבי, שבו דמיון מנטלי קיים במשך רוב שעות היום, ביחד עם האימון המסורתי המגובה גם הוא במאה שנות מדע. מצב שכזה יעטוף את ההכרה במטרה אחת מכמה חזיתות נוירולויות ופסיכולוגיות, והוא המצב שאנחנו מרגישים כשיש בידינו התלהבות-צעירה לגבי נושא כלשהו.

דהיינו, האם אתה רוצה להתחזק בשביל להתחזק? או האם אתה רוצה להתחזק כחלק מפילוסופיה, כדחף להשיג משהו, מעבר לכח עצמו? התשובה לשאלה הפשוטה הזו היא כבר התחלה של דמיון למען ביצועים. זה מה שבדתות המונותאיסטיות השונות נקרא “יראה” – פירושה שתמיד יש מעלייך משהו גדול יותר שאתה מחפש.

כל ספורטאי שאפתן צריך לחשוב חזק ועמוק על חיי הספורטאים שהוא מעריץ וגדל עליהם, לא ע”י מה שיש לספורטאי הזה להגיד בהכרח, אלא דרך הסתכלות על האישיות שלו, על הרקע שלו, על הסביבה שיצרה אותו.

מה שתמצאו שם יהיה הרבה יותר מסתם כשרון. אתם תראו מצב מנטלי סבוך ומורכב שארוג כל כך חזק במוח, שכל אימון פיזי קטן שיבוא עם “גב” כזה של מצב פסיכו-פיזיולוגי יהיה יעיל כפליים מסתם שאפתן שבא לעשות תרגיל כי הוא ראה אחרים עושים. מצב שכזה יכול לפתוח סודות גדולים באתלטיקה ובביצועים.

עובדה כיפית: הגוף האנושי הממוצע מכיל מספיק אנרגיה כדי להתפוצץ בכח המקביל ל30 פצצות מימן – כמובן בתנאי שידעתם איך לשחרר את כל האנרגיה הזאת בצורה מיידית. עם כזה פוטנציאל, זה בלתי אפשרי שלא להסתקרן בפיתוח ביצועי על בספורט.

הבנו, אז מה עושים?

סיכמנו שמקורות הכוח והמהירות מושרשים עמוק בתוך מערכת העצבים. כלומר התוצאות לא בהכרח באות משם, אלא יותר נכון “מושכות” מהשורש ומצמיחות לאחר מכן ענפים (המהירות עצמה)

כדי להתחיל ליישם את המחקרים הללו עוד היום, השתמשו בטריקים האלה שלמדתי במהלך השנים, כדי להגיע לרמות אתלטיות מסובבות-ראשים ברחבי העולם:

• בשעות שלפני אימון או משחק, בחדר נטול גירויים מיותרים, דמיין את הפעולה או פעולות אשר אותן אתה צריך לבצע בצלילות רבה, בהילוך איטי אחת אחרי השניה. השאר את הדמיון מושלם, ללא כל טעויות, ספקות או פחד – בין אם זה טכני, פיזי או מנטלי – חשוב שזה יהיה מושלם.
• לאחר תקופת ה”חימום” והריכוז הראשונית, כשהדמיון הופך אמיתי ואמיתי יותר בראש, הגבר את מהירות הפעולה בדמיון כל הדרך למהירות האמיתית שלו בעולם האמיתי. עשה זאת הרבה פעמים, אך אל תיפול לפיתוי להרדם.
• המשך להתקדם ע”י הוספת אלמנטים נוספים כמו קהל רועש וגס, מאמן שצועק ומרים את הידיים, חברים שצופים, הריחות השונים.
• המשך להוסיף הפרעות והמחשות הספציפיים לספורט שלך, עד שתעטוף את כל האפשרויות שעלולות להיות במשחק.

לסיכום, ללא כל צל של ספק, ספורטאי שמרכיב דמיון מונחה לתוך היום שלו, לאחר מספר שנים, במצטבר יתאמן אלפי שעות יותר מספורטאים אחרים שבילו קריירה ללא אימון מנטלי. אתם רק יכולים לדמיין למי במצב כזה יש יותר סיכוי להצליח כפי שרצה, ולמי פחות.

כן, חשוב לשמור על האימון המסורתי, וחשוב להתאמן קשה, כמו כל ספורטאי מצליח. אבל עם קמצוץ של יצירתיות ודחף רוחני, אפשר לקחת את האימון לרמה אחרת לחלוטין.

ביבליוגרפיה

Guillot A., Lebon F., Rouffet D., Champely S., Doyon J. and Collet C. (2007). “Muscular Responses During Motor Imaginary as a Function of Muscle Contraction Types”. International Journal of Psychophysiology 66(1): 18-27.

Ranganathan V.K., Siemionow V., Liu J.Z., Sahgal V. and Yue G.H. (2004). “From Mental Power to Muscle Power – Gaining Strength by Using the Mind”. Neuropsychologia 42(7): 944-956.

Simpson S.D. and Karageorghis C.I. (2006). “The Effects of Synchronous Music on 400-m Sprint Performance”. Journal of Sports Sciences 24(10): 1095-1102. Yue G. and Cole K.J. (1992). “Strength Increases from Motor Program: Comparison of Training with Maximal Voluntary and Imaginary Muscle Contractions”. Journal of Neurophysiology67(5): 1114-1123