על מפרקים, תנועה ולימוד מוטורי

מפרקי הגוף הם פרדוקס מרתק: מצד אחד הם צירי תנועה שמאפשרים תנועתיות במרחב אך מצד שני חשופים לפגיעה עקב מורכבותם, או במילים אחרות חסרונם הוא ביתרונם.

מפרקי הגוף הם כמו שתי דלתות במקום דלת אחת בבית – יש את הנוחות של להכנס לבית מעוד כיוון, ועם זאת את הסיכון שיש עוד דלת שאפשר פוטנציאלית לפרוץ.

מפרקי הגוף הם גם כמו גישה אינטרנטית מרחוק למערכת מידע – יש את הנוחות של שליטה מרחוק, ומנגד את הסיכון שפורץ ישתלט וישלוט גם הוא מרחוק.

לפני שנתחיל לדבר על מפרקים, צריכים אנו להבין שהיכן שיש תנועתיות, יש מורכבות וסיכון לפציעה. כמו כן גם היכן שאין תנועתיות איפה שאמורה להיות, יש סיכון לפציעה. נקודת ההנחה של הפוסט היא שאין חוק אוניברסלי שאומר שתנועתיות = מניעת פציעות כנהוג לחשוב. בתכנון תכניות עבודה שנתיות, אנו צריכים להסתכל על המפרקים מכמה זוויות בסדר חשיבות יורד:

1. כמשטחי העברת כח שאמורים להשאר בעומסי “הוראות היצרן” שלהם כל עוד הם נשארים בתבניות הביומכניות הנכונות.
2. כנתינים של תבניות הפעלה שריריות המקיפות ומגינות עליהם, למשל יחסי הכוחות בין כופפי הירך לשרירי הישבן והשפעתם על סעיף מספר 1.
3. כנתינים של רקמות לא שריריות (פאסיה, קופסיות, צלקות וכו’) המשפיעות על סעיף מספר 2, שהוא עצמו משפיע על סעיף מספר 1.
4. כהתבטאות פסיכו-מוטורית במרחב, לדוגמה הרצון הטבעי לרקוד לצלילי מוזיקה שאנו מוצאים משמעותית או בסנכרון עם אותו רגע. המפרקים יזוזו לא רק בהתאם לסעיפים 1-3 אלא גם כחלק מתהליך פסיכולוגי-מוטורי שקשור באלמנטים של למידה קוגנטיבית כמו חיקוי, הטמעה, והתאמה עליהם נדון בהמשך.

נתחיל בהרחבה קלה על כל סעיף לעיל עם הנחת דגש על סעיף מספר 4, לו ההשלכות המשמעותיות ביותר מחוץ לכותלי הקליניקה של הפיזיותרפיסט.

אציין כמובן שענייני בריאות המפרק הם מומחיותו של פיזיותרפיסט הספורט, ולכן זוית הכתיבה תתרכז באימון האתלטי עצמו ופחות במדעי הרפואה.

מפרק סינוביאלי מהו?

מפרקים סינוביאלים הם אחד משלושת סוגי המפרקים בגוף האדם. הם הנפוצים ביותר בגוף ומהווים כמעט את “כל מה שנפצע” סטטיסטית אצל ספורטאים במהלך הקריירה שלהם.

המפרק הסינוביאלי הוא נקודת חיבור ניידת בין שתי עצמות קרובות, ומאופיין בעיקר ע”י הימצאותו של חלל מפרקי בין אותן שתי עצמות, המוגבל ע”י רקמת קופסית המפרק, שמתחברת לעצמות גם היא.

בתוך המפרק, משטחי העברת הכח מכוסים בסחוס שמתפקד כמו הציפוי שעל מחבת הטפלון במטבח שלכם, ותורם לתזוזה חלקה בין אותן שתי העצמות הזזות אחת על גבי השניה כחלק מהמפרק.

ללא הציפוי הסחוסי הזה על משטחי העברת הכח במפרק, תתקיים “טחינה” של עצם כנגד עצם, מה שחוץ מהתנגדות יתרה על התנועה, יפגע בטווח התנועה של אותו מפרק ויפעיל מנגנוני כאב בנסיון לגרום לכם להפסיק את התנועה, ולשמר את המשך פעולת המפרק (אוסטאוארתריטיס או בקיצור OA)

על גבי הרקמה התוחמת את חלל המפרק, יושבת הממברנה הסינוביאלית שתפקידה להפריש נוזל מיוחד עם איכויות נשיאת-משקל יוצאות דופן הנקרא הנוזל הסינוביאלי.

הנוזל הזה הוא עבה, עמיד ומתפקד בערך כמו שמן המנוע ברכב. תפקידו לסכך נוספות את הארטיקולציה (התזוזה התואמת) בין המשטחים המתחברים היוצרים את המפרק, וכמו כן לספק הזנה לסחוס עצמו, שאינו מכיל כלי דם ומסתמך על מטבוליזם (החלפות חומרים) עם הנוזל הסינוביאלי והעצם שתחתיו.

את כל התבשיל הזה, מכסים עוד רצועות (חלקן בתוך הקופסית, וחלקן מחוץ לקופסית) המספקות תמיכה נוספת- ביחד עם גידים ושרירים שסוגרים את כל המבנה בבטחה. בין מבני התמיכה הנוספים האלה, חיכוך נוסף נמנע ע”י שקים נוזליים בשם “בורסה” העוזרים להפריד איזורים שבהם יש חפיפה של רקמות שונות, כמו למשל מפגשים בין רצועה לשריר.

המפרק כמשטח העברת כח

עצם הקיום של נקודות החיבור האלה, ספציפית המפרקים הסינוביאלים על כל מורכבותם, מעידה על קיומן המתלווה של “הוראות יצרן” לכל מפרק, המתארות את הכוחות המקסימלים היכולים לפעול במפרק, את גבולות התנועה ויותר מכל את קוי העברת הכח (וקטורים) האופטימלים, או במילים אחרות הזויות של כל עצם בנקודת החיבור בעת הפקת/בלימת הכח הפועל.

הצורה הנפוצה ביותר של פגיעה מתמשכת במפרק שקיימת אצל רוב השחקנים הלא מאומנים היא הפקת כח אתלטי על גבי פוזיציית מפרק חלשה ביומכנית.

נעבור על טעויות נפוצות של ספורטאים בהפקת כח בפעילות אתלטית, השוחקים אט אט את משטחי המפרק וגורמים לפציעות בטווח קצר וארוך יחדיו, בנוסף לביצועים שמן הסתם יהיו ירודים (בריאות וביצועים באים ביחד בד”כ, למרבה המזל).

מפרקי הבהונות (2 בכל בהן כפול חמש בהונות) – האתלט הלא מאומן יפיק/יבלום כח כנגד הרצפה באמצעות מומנט ישיר כנגד מפרקי ה-PIP וה-MCP של בהונות הרגל, במקום להפיק אותו קרוב יותר למרכז הכובד (תלוי במנח שאר הגוף) באיזור אמצע/כרית כף הרגל, תוך שימוש בPIP/MCP כמעבירי אנרגיה בלבד ולא מפיקי מומנט.

מפרק הקרסול – האתלט הלא מאומן, בהתאמה למפרקי הבהונות, יפעיל מומנט ישיר על מפרק הקרסול כנגד הרצפה כשהוא נמצא בעמדה של פלנטר-פלקשן (פוינט) ותלוי באורך הרגל ובפעולה הפלאומטרית הריאקטיבית המתבצעת – יפעל כח מיותר על מבנה המפרק עצמו שבמקום לזרום בהתאמה לקוי הכח המופקים מהשרירים הגדולים ברגליים ובליבה, “ישברו” במפרק הקרסול ויתפזרו בזוית שלא רק תגרום לשחיקה ארוכת טווח אלא גם תוריד את תפוקת הכח הכוללת.

מפרק הברך – מפרק מאד סלחן על פניו, מפאת מוגבלותו לציר תנועה אחד (כפיפה או פשיטה). ההגבלה לתנועה אחת מצד אחד מייצבת אותו ומצד שני “מייצאת” את האחריות עליו מעלה בשרשרת התנועה, ספציפית במפרקי הירך, פוזיציית האגן ועמוד השדרה.

אפשר לתאר את הברך כמעין מפרק שבוי – שטיב פעולתו מוכתב ע”י איכות התנועה בקרסול/ירך/גב/אגן – דבר שהופך את המפרק היציב והסלחן הזה לפציע ביותר אצל ספורטאים מקצוענים שלוקים בחינוך אתלטי.

לדוגמה – האתלט הלא מאומן, בזמן ניתור דו-רגלי, יפעיל מומנט יתר כנגד מפרק הברך אם בטעינת הקפיצה כופפי הירך לא ישתחררו מספיק כדי לאפשר למפרק הירך/האגן להכנס לסיבוב הקדמי הקומפקטי ביותר שאפשר להכנס אליו.

המצב הרצוי הזה, יוביל לכך שיותר מהאנרגיה הנבלמת/מופקת תתמך ע”י שרירי ההמסטרינג והישבן הנמתחים עקב כך (ושנועדו לביצוע פעולות אתלטיות פתאומיות) במקום מתח יתר על שריר הארבע-ראשי האמור להוות תפקיד תמיכתי ולא לקחת על עצמו את הפקת הכח במלואה.

מפרק הירך – מפרק עלי ומכתש רב כיווני הנועד לאפשר תנועה תלת מימדית. המפרק הזה מתפקד כמסרק ההגה הראשי של גוף האדם והוא אחראי על רוב פעולות ההיגוי, שבהקשר אתלטי, לעתים פתאומיות.

האתלט הלא מאומן עלול לעשות מספר דברים במפרק זה שיביאו לשחיקה מוגברת. תחילה, בדומה למפרק הברך, הוא יפעיל בשינוי כיוון פתאומי מומנט כנגד הירך כשכדור הירך יהיה בסיבוב פנימי בשילוב של סיבוב אחורי של האגן ומרכז כובד גבוה – דבר המבטל נתח נאה מאד ממבנה התמיכה האקטיבית של המפרק ומשאיר אותו חשוף להתמודד עם הכוחות בעצמו. תחילה, השרירים שמסביב יגיבו בדלקת, ועם השנים, הסחוס המפרקי ישחק ומבנה המפרק הפנימי ישתנה בהתאם.

עמוד השדרה החזי – (Thoracic Spine) הוא חלק בעמוד השדרה המכיל 12 חוליות ומאפשר רמת ניידות גבוהה מאד עקב חיבורו לצלעות, בניגוד לגב התחתון המתעדף יציבות ליבה על גבי תנועה, או לחוליות הצוואר, שאמנם מתעדפות תנועה מטבען, אך לא צריכות להתמודד עם מומנט מאד גבוה.

האיזור הזה לוקח חלק חשוב מאד בפעילות אתלטית הדורשת מרכז כובד נמוך, כי אחת הדרכים היחידות להשיג מרכז כובד נמוך תוך פעילות אתלטית מבלי “להתקפל” היא לסובב את האגן לקדימה, ביחד עם פשיטה של עמוד השדרה החזי וכיפוף ברכיים קל.

האתלט הלא מאומן למשל, יבצע שינויי כיוון כשהוא מאד “גבוה” – עם שילוב של גב אנכי + אגן נייטרלי, דבר שיפעיל כוחות בלימה מיותרים על הגב התחתון, במקום להיות מפוזרים החוצה מן הגוף במישור מאוזן.

מפרק הכתף – עוד מפרק רב כיווני הנועד לאפשר תנועה תלת מימדית על חשבון יציבות. מפאת גודלו הקטן, וחולשתם היחסית של המבנים התומכים שלו, הוראות היצרן של המפרק הזה גם הן ארוכות.

אתלט לא מאומן בד”כ יתייחס לכל הפקות הכח שמגיעות מהחזה/כתף כאל עצמאיות אליו, וישחרר עצבית את המבנים התומכים בשכמות, הטרפזים והשרירים הקטנים המייצבים את המפרק בעת סיבוב. ספציפית זה עלול להתבטא במומנט-יתר המופעל על מפרק הכתף בזויות חלשות, שנראה נפוצות בעת ניתור, ריצה או לחיצות חזה למיניהן בחדר הכושר.

הספורטאי יבצע לחיצת חזה עם רצון “לכווץ את החזה” במקום למשוך את השכמות אחורה ולאפשר למבנים התומכים לבצע עבודתם בעת הלחיצה.

בדומה, הספורטאי יבצע פעולות אתלטיות תוך ריחוק השכמה בשילוב עם סיבוב תחתי שלה, מה ששם את מבנה המפרק בעמדה מאד חלשה ביומכנית. הדבר מתחיל בדלקות ונגמר בקרעים במבנים התומכים ובסחוסי המפרק.

חוליות הצוואר – איזור בעמוד השדרה המתוכנן לתנועתיות מקסימלית רב כיוונית של הצוואר/ראש. כמו שראינו היכן שיש אופציה לתנועתיות מקסימלית יש דרישה לחינוך מוטורי מפאת הסיכון המוגבר לפציעות.

האתלט הלא מאומן/מחונך מוטורית יבצע פעולות אתלטיות תוך כפיפה או פשיטת יתר, הנמדדת בהמשכיות עם שאר עמוד השדרה. למשל, אם הספורטאי רץ עם גב “ישר” אך מוטה שמכוון לזוית 45 מעלות, ובקצה השלד צווארו מכופף מטה ל80 מעלות (כמו אייפונרים באוטובוס) – שכן יש אי התאמה ופיזור נורא ואיום של הכוחות העולים במעלה השלד בזמן פעילות אתלטית שבמקום להחליק דרך קצה הראש ולעבור מן הגוף אל החלל מקדימה, ישברו חלקית בזוית המוגזמת בצוואר ויפעילו שוב מומנט יתר על החוליות האלה, ביחד עם ביצועים ירודים משמעותית.

קיימות עוד מספר דוגמאות קלאסיות לכל מפרק, וסקרנו רק טעויות נפוצות – אך כבר עכשיו אפשר לראות כיצד ההסתכלות על מפרקי הגוף דרך מינוחים של “משטחי העברות כח” היא יעילה לטווח הארוך, מהסיבה הפשוטה שהמינוחים האלה רומזים לאופי הביצועי של המפרק, שהיא חשיבה חדשה למרכיב בגוף האדם שנהוג להסתכל עליו רק בצורה פיזיותרפית שיקומית.

המפרק כשבוי של תבניות הפעלה שריריות

המפרקים כאמור אמנם “יודעים מה הם רוצים” – אך לבסוף, גורמים חיצוניים כמו תבניות הפעלה עצביות של שרירים, רמת הביצועים של השרירים תחת עומס מסוגים שונים (פלאומטרי זעזועי, כח מקסימלי, עצימות נמוכה וממושכת וכו’) ומגבלות גנטיות הם מה שמכתיבים את תנועת המפרק.

ראינו מספר דוגמאות בפרק הקודם על הדרך שבה כיווצים וכוונונים מסויימים עלולים להכניס את המפרק לעמדת יתרון מכני, שזו מטרה נאה לכל ספורטאי המחפש ביצועים מקסימליים ואריכות ימי שירות המפרק.

בהיבט עצבי-שרירי, אם ניקח למשל את השילוב של שרירי התאומים עם השרירים ההופכיים להם, הטיביאליס אנטריוס מקדימה והפרונאלים מהצדדים, נוכל לראות שתבנית עצבית המתעדפת את התאומים ביחס דמיוני למשל של 2:1 בזמן מגעים אתלטיים עם הקרקע, תביא לא רק לביצועים ירודים משמעותית אלא גם לדלקות ושברי מאמץ בגין הכוחות הלא מאוזנים הפועלים על הרקמות והעצם בזמן תנועה. בניגוד להיבט המפרקי נטו של הקרסול, בהפעלה מדובר גם על הכוחות הפועלים משני צידי העצמות בזמן אותו מגע עם הקרקע. כלומר אפשר “לטעות” בעמדת המפרק אך להשאר מוגנים בגלל שהרקמות התומכות, במקרה הזה שרירים, מכילות את הטעות. אם כך הפעלה יתרה של שרירי התאומים ותרדמת עצבית של שרירי קדמת השוק בסופו של דבר תוביל לפציעה ויכולות ירודות.

עוד דוגמה קלאסית של תבניות הפעלה פגומות אצל ספורטאים לא מאומנים שגורמת להם לביצועים ירודים, כאבי גב וברך ודלקות בכופפי הירך היא אי היכולת שלהם להכות בקרקע תוך פשיטה איזומטרית של הירך. הדבר לרוב קורה בגלל שכופפי הירך מאד קצרים ו”נלהבים” מכיווץ מהר מדי, ביחד עם שרירי ישבן חלשים או רדומים, דבר שמביא לחוסר היכולת להכות בקרקע תוך שמירה על אגן נייטרלי עם נטיה לסיבוב קדמי קל. הדבר משנה לחלוטין את הכוחות הפועלים על מפרק הירך, הברך ועמוד השדרה.

שני הסעיפים לעיל מראים שחינוך תנועתי נכון הוא המפתח, בהעדר בעיות גנטיות הקשורות במפרק.

נשאלת השאלה, כיצד ידעו אבותינו לפני המהפיכה המדעית כיצד לזוז נכון? האם ה”יצרן” או ה”אבולוציה” כשלו ויצרו בני אדם שלא יודעים לזוז? האם אנחנו עד כדי כך יהירים שאנחנו מאמינים שרק בזכות ידע מדעי על אנטומיה וביומכניקה אפשר לשפר את איכות התנועה ובריאות המפרק?

בואו נחליף דיסקט לרגע, ונדבר על איך ספורטאי אמור לגדול באיכות תנועה קבילה שתאפשר לו בריאות וביצועים מבלי לעשות דוקטורט בביומכניקה.

תהליכי לימוד מוטורי מקורם בתהליכים הפסיכולוגיים הקשורים ללמידה קוגנטיבית ותנועתית של הילד, ואם נדון בתיאוריות על “כיצד ילדים לומדים” בכלליות, נוכל לרמוז לאחר מכן כיצד אפשר לנסות ולאמן את זה גם בגיל מאוחר יותר.

הסיבה שמדובר בעיקר על ילדים בגילאי 4-12 היא שדווקא להם אין מנגנון אינטלקטואלי מפותח שעלול להסביר תהליכי למידה, אלא במקום הם מסתמכים על מנגנונים פרימיטיביים יותר, שמגיעים AS IS אצל בני אדם בריאים, ועלולים לרמוז למאמן העתידי כיצד לגשת לשאלה של שיפור תבניות מוטוריות בספורטאים, שלא באמצעות משקפי ה”מדריך מכללה” אלא דרך מנגנונים לא אינטלקטואלים.

המפרק כהתבטאות פסיכו-מוטורית של תנועה

ראינו בסעיפים לעיל שהמפרק האנושי, בהיבט אתלטי הוא בעצם שבוי של המבנים התומכים אותו, המפרק הוא עבד לכוחות הפועלים על השלד במהלך התנועה.

נשאלת השאלה אם כך, האם אפשר פשוט לקרוא או לשמוע מהמאמן את ההדרכה הוורבלת (ישבן אחורה, ראש למעלה וכו’) כיצד לעשות תנועה מסויימת בצורה הטובה ביותר, ולהסתפק בכך בתהליך האימון השנתי?

התשובה היא כן ולא. כן- מפני שאתם כן תבצעו את ההדרכה שתקבלו. לא- מפני שהתזוזה הזו תהיה ברזולוציה כל כך נמוכה, ותקועה ברובד ה”אינטלקט” של ההבנה האנושית, שזה לעולם לא יקבל את חן התנועה של בעל החיים או ספורטאי העל.

שמתם לב למשל, שהתמונות היו חלק קריטי בשבילכם בהסבר היחסית מורכב על זויות המפרק התקינות? זהו עוד רמז לדרך הלמידה הראויה לתנועות אתלטיות מורכבות, שמכילה גירויים מכל החושים בנוסף לגירויים ממספר היבטים פסיכולוגיים ושילובם בהקשר התנועתי.

ז’אן פיאז’ה היה פסיכולוג שוויצרי שחקר רבות את תחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית והקוגנטיבית. סקירה כללית של פועלו עלולה לרמוז רבות לדיון עתידי על תנועה אתלטית.

פיאז’ה האמין שלמידה קוגנטיבית באדם באה כתוצאה של שני התהליכים להלן:

הטמעה – התמודדות קוגנטיבית והתנהגותית עם מצבים חדשים דרך סט היכולות/התנהגויות/זכרונות הקיים (ידועות כ”סכמות”).

בני אדם תחילה יגשו למה שהם מכירים תחילה מנסיון עברם כדי להתמודד עם החוויה.

התאמה – ההתאמה מכריחה סכמות קיימות להשתנות כתגובה לחוויה או נסיון חדש, מכיוון שהסכמות הישנות אינן מתאימות יותר לטפל בחוויה. מקביל ל”שדרוג גרסה” בעולם האפליקציות, דבר שמשאיר את האפליקציה רלוונטית עם השינוי הבלתי פוסק בגורמים החיצוניים לה.

תהליכי ההטמעה וההתאמה מכוונים תמיד במטרה להגיע ל”איזון” בין הידיעות החיצוניות לבין סט היכולות הפנימיות. מכיוון שהאדם לעולם לא מגיע לאיזון הנחשק, הליכי הטמעה והתאמה מממשיכים לפעול תמידית (נקודת חיבור של פיאז’ה עם מנגנונים אבולציוניים, הבסיס לתחום פסיכולוגיה אבולוציונית)

נתחיל עם דוגמאות פשוטות להבנת הקונספט וננסה להקביל את תהליכי הלמידה לתנועה אתלטית.

כשאנו למדים שפה חדשה, אנחנו משתמשים בשפה הידועה לנו כדי ליצור נקודת התייחסות שדרכה אפשר להבין את השפה החדשה דרך תרגום (הטמעה). לאחר מספיק נסיון, אנו רואים שתרגום מנטלי של השפה החדשה לשפה הידועה לא תמיד עובד (לדוגמה אורנג’ באנגלית יכול להיות גם כתום וגם תפוז) ולכן אנו צריכים לעבור “התאמה” – להפסיק לתרגם בהקשר הזה ולבנות את הבנת השפה החדשה דרך מבנים חדשים שלא קשורים ישירות לשפה המקורית שלנו.

דוגמה נוספת היא פעוט שמשחק עם כדורי גומי קופצניים, עד שניתן לו כדור בד. הילד מנסה להקפיץ את כדור הבד ללא הצלחה (הטמעה) כי בהכרתו כדור קופצני הוא כל מה שעגול. לאחר מכן למד הילד דרך שינוי הסכמה שלא כל כדור עגול קופץ, ושזה גם תלוי במרקם שלו. לאחר מספר התאמות אפשר גם להבין אילו חומרים קופצים, איך הם מרגישים ביד, וכו’.

בהקשר מוטורי – תינוק נולד עם היכולת הרפלקסיבית לשאוב חלב מאימו. התינוק משתמש בהטמעה כדי לשאוב בצורה דומה מבקבוק מטרנה ומגיע לאיזון (נחה דעתו). לאחר מכן, התינוק מקבל מעדן בכפית או לחילופין משהו רך עם היד- ומנסה לשאוב את זה באותה הצורה. עם כשלונו לעשות זאת בצורה יעילה, הוא מוכרח לשנות את הסכמה שלו על האכלה ולהוסיף יכולות מוטוריות נוספות של מעיכה/לעיסה ולא רק שאיבה (התאמה).

נמשיך לדוגמה מאימון – לספורטאי מתחיל יש קונספציה מסויימת של מה זה אומר “לרוץ מהר יותר”. בד”כ ההבנה של הספורטאי המתחיל את קונספט המהירות תהיה “תדירות צעדים גבוהה יותר” – המחשבה שבאמצעות קצב צעדים מהיר יותר (למשל כמו של עכבר שרץ) הוא יהיה אתלט יותר. כלומר הספורטאי מטמיע את הידע שלו על מהירות כדי לגשת לדרישה של לרוץ מהר יותר.

לאחר מכן, הספורטאי מפסיד מספר פעמים לספורטאים אחרים שבשבילם, הקונספט של מהירות אומר “טווחי תנועה מלאים ודחופים יותר” ודרך הליך התאמה, מבין שהוא צריך לשנות את הסכמה/הבנה שלו על מהי מהירות בדרגה אחת ולכוון לטווחי תנועה.

כמובן שאפשר לעלות עוד המון רזולוציות בהליכי כשלון/התאמה, במיוחד באימון מהירות/זריזות כי כמו שאמרנו, הטמעות והתאמות הם תהליכים אינסופיים. מה קורה למשל כשכל המתחרים מבינים שטווח התנועה הוא הבסיס למהירות? הרי מישהו חייב לנצח, אז התאמה במקרה הזה תהיה עוד שלב בהגברת הרזולוציה של מהי מהירות.

אם כך מספר התאמות גבוה מאד יוביל לספורטאי ש”שיש לו את זה”. כשאנו רואים ספורטאי גדול, אנו מייד מקבלים השראה יוצאת דופן מפשטות התנועה שלו. הוא לא חושב על דברים, הוא פשוט נמצא ברגע ומבצע אותם, כמו נשימה, כמו הליכה, בחן, ברוגע אתלטי ובאפקטיביות מוחלטת.

נאמר כבר רבות שהספורטאי הצעיר צריך תמיד להיות “בתוך הרגע” – אך אל לנו לשכוח שגם ספורטאי העל המדהים עבר מאות הליכי התאמה שנבעו מכשלונות קטנים לפני שהגיע למומחיותו. כלומר יש מסע ברור שצריך לקחת כדי להגיע לרמות האלה, ואי אפשר פשוט לסכם אותו בציטוטים בודהיסטים רוחניים שמתארים רק את המצב הסופי הרצוי (אם יש כזה) של התפתחות מנטלית וגופנית.

גישה אחת בריאה להסתכלות על תהליך האימון היא דווקא מהכיוון של מוזיקה וריקוד. אף פעם אנחנו לא חושבים על זה, אבל הרצון להניע את הגוף לצלילי מוזיקה שאנחנו מוצאים משמעותית (דבר שקורה גם למי שלא יודע או אפילו אוהב לרקוד, למרבה התדהמה) היא רמז עבה מאד לשימוש בשלד והשרירים כמגנון התבטאות רוחנית בהעדר מילה טובה יותר.

הרי ללא כל עוררין, אנשים אוהבים מוזיקה כי היא אלמנט המסיר את הלוגיקה המכבידה של ענייני הקיום ומחליף אותו בתבניות אבסטרקטיות שקוראות לנו למצוא בהן משמעות. אפילו התיאור הזה הוא לוגי מדי לדבר המדהים ולא מובן במלואו הזה. העובדה שמערכת העצבים, השרירים, המפרקים והשלד רוצים כמעט רפלקסיבית לבטא את אותה השראה מהמוזיקה אומרת לנו שתנועה תמימה וספונטנית יכולה להגיע רק כשיש רצון לבטא את העולם הפנימי של הספורטאי.

זהו תפקידו של המאמן- לכבד ולהוציא לפועל את עולמו הפנימי היחודי של הספורטאי, לגרום לו להבין שביכולת הגוף שלו לתת השראה גם לאחרים (אוהדים, חברים לקבוצה וכו’) וללוות את תהליך לימוד התנועה לא רק מזווית פיזיולוגית-לוגית אלא גם מזווית פילוסופית/רוחנית שוב בהעדר מילה טובה יותר.

חדי הלשון מביניכם ישאלו מייד את השאלה “אז מדוע לא כל מי שרוקד- רוקד יפה?” זאת שאלה מצויינת. מדוע אם כך לא כל התבטאות פיזית להשראה דרך מוזיקה יוצאת בצורה נאה לעין? מדוע יש רקדנים רעים אם זה כל כך תמים וספונטני כמו שאנחנו רוצים?

כל רצון להתבטא לאחר, בין אם זה דיבור, ריקוד, נגינה או הבעות פנים ידרוש מאות ואלפי הליכי הטמעה והתאמה כדי להגיע לרזולוציה גבוהה. צריכים אנו להפריד בין ה”רפלקס” הטבעי לבטא את העולם הפנימי דרך השרירים והמפרקים- שהוא דבר קדוש מאוד כשלעצמו, לבין האיכות של אותה התבטאות שדורשת המון סבבים של כשלון ולמידה.

תזוזה בהקשר של כל החושים

כדי שתנועה לבסוף תהפוך להתבטאות של העולם הפנימי, ותתן השראה לאחרים- בין אם זה אוהדים, חברים לקבוצה או אתם עצמכם, תהליך הלימוד שלה צריך לערב כמה שיותר “מנגנונים” של חישה והכרה.

צורה אחת שבה מתאמן לומד על תנועה נכונה היא דרך חיקוי של שחקן אותו הוא מעריך, או דרך דוגמה של מאמנו, באם הוא בר מזל מספיק ועדיין מסוגל לבצע ברמה שתעורר השראה אצל השחקן. חיקוי היא הטכניקה העוצמתית ביותר שיש לספורטאי הצעיר בהקשר של למידה. חזיתי בעצמי בספורטאים לומדים תנועות מורכבות בזמן קצר מאד רק בגלל אהבתם הגדולה לספורטאי אותו הם ניסו לחקות, ויש תמיד לעודד את ההשראה שמביאים ספורטאים אחרים אלינו, כמו שאנו רוצים להיות הספורטאים האלה בעצמנו יום אחד.

עם זאת, בשועל האדום אנו מנסים לכסות מספר מנגנוני חישה לכל פעולה פשוטה. יש מספר שאלות שאנו שואלים בכל תרגיל חשוב, כדי להטמיע את הידע המרווח ממנו בשלל מערכות בגוף, וליצור למידה ברמת עומק כזו שהיא תשאר איתנה אפילו תחת הסחות דעת יוצאות דופן בזמן משחק.

שאלות לדוגמה תוך לימוד תנועה:

• איך זה נראה?
• איך זה לא נראה?
• איך זה מרגיש? (מן הסתם יש המון תשובות לשאלה כזו, אני רוצה את כולן בפרטי פרטים)
• איזה רעש זה עושה? איך התנועה הנכונה נשמעת?
• מה ההבדל בין הסאונד של תנועה טובה לסאונד של תנועה לא טובה?
• איזה צורה זה מצייר עם היד/רגל?
• מה התנועה הזו מזכירה לך?
• מה אתה רוצה להגיד ע”י התנועה הזאת? מה אתה מחפש לשדר?

לא כל התשובות בהכרח קשורות נטו בטכניקה של התרגיל, ולא כל התשובות יהיו לעניין האימון עצמו, אך בגלל שבתשובות מעורבים עשרות מנגנונים פיזיים ופסיכולוגיים תוך לימוד התרגיל עצמו בצורה פיזית – יש להניח שהלמידה תהיה עם מטען כזה שישאר כקעקוע כחלק מהגוף, גם במקרה קיצון של העדר אימון או פציעה.

הגישה הזו, בגלל שהיא מכבדת את אישיותו של הספורטאי ושמה אותו במרכז הבמה, מאפשרת לו להיות עצמו ולבטא את החלומות שלו בכל תנועה שאחרת הייתה “סתם תזוזה.”

ברגע שספורטאי מגיע למצב שהוא מבטא את עצמו בתזוזה שלו, בקלילות נשרית שכזו ובטחון ספונטני… כולנו יכולים להסכים שזה אחד הדברים היפים ביותר שאפשר לחזות בהם, ויש סיבה מאד מאד טובה מדוע האנשים האלה מקבלים כסף כמעט בלתי מוגבל בשביל להראות את הכשרון שלהם על בסיס שבועי.

שתוק ותן פס

יש תחושה מסויימת, כשקוראים תזה תיאורטית על בסיס נסיון אישי כמו הפוסט הזה, שיש יותר מדי פיסות מידע משהמוח צריך לאגור.

אני מבין ללבכם, ואומר שאתם צודקים לחלוטין! תפקיד הספורטאי הוא לא לדעת את הכל בלב ולזכור למבחן, אלא רק להבין בין השורות, כל אחד מה שהוא יכול לקחת כדי להיות טוב יותר במקצועו מחר. זוהי המטרה העיקרית של המאמרים הנכתבים.

אפשר באמת להגיד שאם לא לקחתם יותר משורה או שניים הביתה לאחר המאמר הזה, זה בסדר גמור וכבר שורה שניים יותר מאפס!

בסופו של יום, הצורה הנכונה של תנועה תרגיש טבעית ונכונה, ותמדד כמהירה יותר ויעילה יותר. אז הרגיעו פניכם, שחררו כתפכם והתמסרו ללמידה דרך חיקוי, הטמעה והתאמה בלתי פוסקת. השאירו את השאר למאמן הכושר עליו אתם סומכים, לפיזיותרפיסט שדואג לכם, ולצוות האימון המקצועי שרוצה להוציא מכם את המיטב.

סיכום

אפשר לסכם את המאמר כולו בציטוט הנפלא הבא של ברוס לי:

“לפני שלמדתי אומנות, אגרוף היה רק אגרוף, ובעיטה היתה רק בעיטה.

לאחר שלמדתי את האומנות, אגרוף כבר לא היה רק אגרוף, ובעיטה כבר לא היתה רק בעיטה.

עכשיו, כשאני מבין את האומנות, אגרוף הוא רק אגרוף, ובעיטה היא רק בעיטה”

ברוס לי

התיאור הזה מראה לנו את הטבע של הליכי הטמעה והתאמה חוזרים ונשנים. תחילה הדברים מאד ילדותיים ותמימים, ומתחילים מאד פשוטים אם כי לא יעילים במיוחד בעולם האמיתי. עם הליך הלימוד, נפתחות עינינו לאפשרויות הלמידה האינסופיות בעולמינו ועם כל היתרונות בדבר, כפי שאמר שלמה המלך “מוסיף דעת מוסיף מכאוב”.

לבסוף, מגיע שילוב של המצב המנטלי התמים והילדותי הבריא של ההתחלה, אך עם היכולות שלאחר הליך הלימוד. מצב פסיכו-מוטורי שכזה הוא המצב הרצוי אצל ספורטאי, ויש לדחוף להגיע אליו בכל אימון ואימון, בניגוד להוראה הקלאסית של “תעשה X לשריר Y ותקבל Z אוטומטית”.

הכרת הספורטאי (מלשון תודעת הספורטאי) היא עולם ומלואו שגם בעוד עשרות שנים לא תגיע למיצוי מדעי, וכל נסיון להשאר “פיזיולוגיים” מדי בהליך האימון יפגע בהתפתחות הספורטאי התקינה.

כל אחד ואחת מכם מחזיקים בכלי נשק יחודי, שלאף אחד אחר בעולם אין ולא יהיה לעולם. למדו להניף את הנשק הזה בקרב, כי זה יהיה עצוב מאד אם לא תעשו זאת במיומנות והתבטאות – בכל זאת, אתם היחידים בעולם עם הנשק הזה.